בעיטה בביציות

על אף שאני שוקדת רבות וארוכות על הצגת החיים כרצף של הנאות, אוכל טעים, חופשות מפנקות ואקססוריז יפים, הרי ברור לכולנו שזה לא באמת ככה. מעל כל אלה מרחף לו תמיד 'פארטי פופר' קטן ומתריסן… העניין הפעוט והזניח הזה שנקרא ילדים. 
שלא יתקבל כאן רושם מוטעה. ילדים הם ששון ושמחה בעיניי וכל מי שמכיר אותי יוכל להעיד שאני אוהבת ומחוברת ליצורים זבי החוטם ומדושני הקקי הללו, בכל רמח אבריי ושחלותיי. אז למה ומתי נוצר הדיסוננס? בערך בשלב בו חציתי את גיל 30 והמשכתי להשקיע את כל מרצי בשימור בטן ביקיני במקום לטפח כרס הריונית. ההשלכות לא איחרו להגיע: חוץ מזה ששרפתי את עצמי אצל החסידה התורנית, גם חשפתי את רחמי לאולטרסאונד סביבתי שמזמן לא פעם מבטים ביקורתיים (גם אם סמויים מן העין), מצד אלה שהקצב שלי לא ממש תואם את שלהם. העגלה נוסעת אין עצור, ושלי עוד ריקה מתינוקות.

זה הזמן לגילוי נאות. אני רוצה ילדים בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. זה נשמע קצת קלישאתי, אבל מדובר בסיפור אמיתי. זה התחיל משעות בייביסיטר ממושכות על ילדי המושב כשעוד הייתי טינאייג'רית, המשיך בפנטזיה נסתרת להיות פסיכולוגית ילדים (פסי-כו-לו-גית. BA MA זהו!) והגיע למצב שהיום, כמעט בכל סיטואציה חברתית בה נוכחים גם זאטוטים, תשומת הלב שלי מתמגנטת אליהם באופן אוטומטי. איך תדעי שאת רוצה ילדים? כשאת מבינה שהפוקוס שלך עבר מריור על בחורים טובי מראה, לבהייה חולמנית בתינוק החבוק בזרועותיהם. כמו שאומרים בגלעד ("סיפורה של שפחה" למי שמעז לפספס את הרפרנס)- Blessed be the fruit.

אז איך התשוקה הסמויה לחטוף ילדים קטנים ברחוב ולהפוך לאמא שלהם, מתיישבת עם זה שאני נטולת? שאלת השאלות, שחלק גדול מהתשובה עליה נתון בפרט קטן ושולי: אבי אותם הילדים. מעולם לא הצטיינתי בזוגיות ורוב חיי רקדתי סולו. לא כי לא רציתי יחד, פשוט כי זה לא ממש הצליח לי (חרף ניסיונותיי מעוררי האמפתיה) . השנים האחרונות בחיי הן עבודה בלתי פוסקת בדיוק על העניין הזה- עבודה קשה, סיזיפית, מאכזבת לעתים ומתגמלת ביתר.

בשנה האחרונה אני קוטפת לי שלל פירות (גרגרנית לעד גרגרנית) בדמותה של זוגיות שהיא לא פחות ממסע. וכמו בכל מסע טוב, גם בה יש שני צדדים עם רצונות שונים ונקודות ציון מכריעות. בינואר האחרון, כשמלאו לי 35 שנים והפכתי באופן רשמי לזקנה, נפל לי האסימון (או הרחם) וקיבלתי החלטה נחרצת להתחיל בתהליך של שימור פוריות. נכון, יש לי בן זוג, אבל באותה נשימה יש לי גם תאריך תפוגה מעורפל על הפוריות שלי. לא בא לי להתעורר מאוחר מדי ולקבל בעיטה בביציות. יותר בא לי לקחת את גורלי בידיי בצורה אחראית ובוגרת שמאפיינת זקנות בנות 35.

לא תמיד פשוט להתמודד עם איך זה נראה מהצד. אני כבר לא סתם בת 35 בלי ילדים, אני בת 35 עם בן זוג ועדיין מקפיאה ביציות. BOOM. כמה חומר לחוג מרימי הגבות ומצקצקי הלשון, קרחנות שם. מצד שני אני חייבת להגיד שבתוך כל התהליך הזה הרגשתי לא פעם מינימום גיבורה לאומית בעיני החברים והמשפחה, שתמכו ועדיין תומכים בקטע מחמם לב. יש איזה מעטה של סודיות ודיסקרטיות סביב העניין הזה של שימור פוריות, כאילו שאנחנו צריכות להתבייש בזה, זקנות נטולות ילדים מרירות שכמונו. איכשהו במקרה שלי, זה היה חזק ממני וממש לא לא הצלחתי לשמור את זה ברחם. כל אדם שנקרה בדרכי והביע עניין או נכונות לשמוע, קיבל דו"ח מקיף של מצב הביציות וההורמונים. אז יכול להיות שהלכתי קצת רחוק מדי כשבחרתי לדסקס את זה עם נהגי מוניות, המאבטח בעבודה, הילד של השכנים… אבל פאק איט, זה היה משחרר.

במשך לא מעט זמן חשבתי אם לכתוב את הפוסט הזה ואיך בדיוק הוא משתלב עם תדמית הגרגרנית נטולת הדאגות? אם אתם קוראים שורות אלה, כנראה שהחלטתי בסוף להתמסר לדמות העגולה שאני- בעיקר בכרס אבל גם קצת בנפש. לצד התשוקה העצומה שיש לי לחיים (הטובים), ואולי דווקא בגללה, מלווה אותי תמיד תשוקה בלתי ממומשת ליצור חיים ולהיות אמא. נכון שאני עוד לא שם בפועל, אבל איכשהו ברור לי שזו החוויה האנושית הכי גדולה שהיקום יכול לזמן לנו, ולעבור את הגלגול הזה מבלי לחוות אותה זו לא אופציה מבחינתי. האמת? עם כל ביצית שמתבזבזת, משהו בלב שלי נחמץ, אבל יחד עם הרצון האדיר הזה מגיעים גם לא מעט פחדים ושאלות. מתי הזמן הנכון? מי האבא הנכון? איך אני מספיקה להגשים את עצמי לפני שאני מקדישה את כל כולי לילד? ועוד מיליון שאלות שמרחפות לי בלב ובשחלות.

אחרי תהליך (די מייגע יש לומר) של כמעט חצי שנה, עברתי היום את השאיבה, שבסופו של דבר התנקזה להרגשה של שנ"צ ארוך וטוב (בכל זאת הרדמה מלאה), מלווה בסטלה מפנקת. גם הימים שקדמו לשאיבה וכללו וריאציות שונות של הזרקות בבטן, משל הייתי אחות, היו לא מאוד פשוטים, אבל בסופו של דבר כל אלה מתגמדים אל מול השורה התחתונה. יש נחמה גדולה באקט של איסוף הגורל בידיים. זה עסק לא זול ואף אחד לא באמת יודע מה יהיה מחר, אבל זה מחבק קצת את הפחד וחוסר הוודאות. אם לקחת את כל זה צעד אחד קדימה, בסבב הבא (ויהיה כזה בעוד חודשיים), חלק מהביציות יעברו תהליך של הפריה ויוקפאו כעוברים, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר (ומשעשע הרבה יותר אגב), אז יש למה לצפות!

and in the meanwhile- ביציות שלי יפות וחמודות- נוחו לכן היטב אי שם במקפיאי הענק של מרפאת ה-IVF. תהיו טובות ותעשו לי נחת, כן?. יום יבוא ואולי ניפגש, אבל גם אם לא, בבקשה תזכרו- כולכן הייתן בנותיי!