רולטה רוסית

כשהייתי קטנה אי שם בשלהי הניינטיז, בערך בגיל שבו נערות מתחילות לפתח אג'נדות רומנטיות בהתבסס על צפייה מוגזמת ב"בוורלי הילס" או קריאה משולחת רסן בסדרת הרומנים "חלומות מתוקים", ישבתי לשיחה עם אמי במהלך אחה"צ אביבי במרפסת ביתנו. זו היתה אחת מאותן שיחות שרואים בסרטים אמריקאים בין אם ובתה המתבגרת, במהלכן מנסה האם המודאגת לדלות פרטים על חייה הרומנטיים או המיניים של בתה, מתוך תקווה מוחלטת שאין לה כאלה. אני לא זוכרת הרבה ממה שנאמר שם, אבל כן זוכרת היטב את הפנטזיה שגוללתי בפניה באותו אחה"צ אפוף נאיביות. גנרית ככל שתהיה (בכל זאת הייתי בת 14), הפנטזיה כללה חיי happily ever after עם טייס טוב מראה שייקח אותי לטיולים מסביב לעולם, כמו גם יקים איתי משפחה. אמא, שהגשימה את הפנטזיה הזו בעצמה והעבירה לי אותה בגנים (שהרי האדם הוא תבנית נוף מולידתו) החזירה לי חיוך והבטיחה שאם זה מה שאני רוצה, כך יהיה.

שני עשורים מאוחר יותר, באפריל האחרון, ישבנו שוב אמא ואני במהלך אחה"צ אביבי ודסקסנו לפרטי פרטים את עתידי המשפחתי, אלא שהפעם בקונטקסט קצת שונה. במקום חצר פסטורלית היה שם חדר קבלה אפרורי, את הכריכות של "חלומות מתוקים" החליף קלסר מתפקע ואת הפנטזיה מימי המרפסת? well, אותה החליפה המציאות. להתראות נעורים, שלום אכזבה, והפעם בתסריט: בנק הזרע של "איכילוב". לטובת מי שלא קרא את הפוסט הקודם בנושא, אשלים בקצרה את הפער. ביום הולדתי האחרון, החלטתי להעניק לעצמי מתנה מפנקת במיוחד: הליך שימור פוריות, AKA שאיבת ביציות והקפאתן. בשלב מוקדם של התהליך הובהר לי שסיכויי ההצלחה להיכנס להיריון בעתיד מביציות מופרות, גבוהים בהרבה וכך התגלגלתי אל אותו אחה"צ מופלא של בחירת תורם זרע והחלטות הרות גורל. בדגש על הרות, כן?.

אם הפוסט הזה לא היה כל כך מצחיק, הוא היה עצוב. נכון שזו לא פעם ראשונה שפנטזיה מתפוצצת לי בפנים, הרי כל החיים האלה הם תנועה על הציר שבין פנטזיה ומציאות- רגע אחד מגשימים איזה חלום ובשני חווים התפכחות כואבת, אבל הפעם הסיטואציה היתה גדולה מסך חלקיה. אף כרך של "חלומות מתוקים" ואף שיחה עם אמא על המרפסת בגיל ההתבגרות, לא מכינים אותך לרגע בו את יושבת מול קלסר עמוס פרטי תורמים ובוחרת תוך חצי שעה, באופן הרנדומלי ביותר, אב פוטנציאלי לילדייך. אן דן דינו, סוף על הקטינו, לא הוכיח את עצמו ככה מאז 1988.

שייסלחו לי כל התורמים והנתרמות הנהדרים והחשובים, כן? אבל היה משהו כל כך ציני ומצחיק בסיטואציה הזו ובניואנסים שהרכיבו אותה, לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי מזה שהפנטזיה שהתרסקה הוחלפה בן רגע באינספור פנטזיות קטנות ושובבות אחרות, בעודי מעלעלת בניירת התורמים הפוטנציאליים. בכל זאת לא בכל יום מזדמנת לך רשימה של כמה עשרות בחורים בלונדיניים תכולי עיניים, יוצאי חבר העמים, המיתמרים לגובה 1.85, חובבי ספורט, אמנות וטבע. הייתכן שבנק הזרע הוא הטינדר החדש? וכמה ביציות אני צריכה לתרום כדי לקבל את הטלפונים שלכם חברים? בעודי מתלבטת בין משורר אוקראיני ללוליין קרקס רוסי (מממ גנים טובים), אמא ביקשה ספק בצחוק ספק באסרטיביות מדאיגה שאבחר תורם מבית טוב, עם מקצוע ביד. מכיוון שלא רציתי לשבור את רוחה ולבשר לה שלתורם הנחמד היו בעיקר דברים אחרים ביד כשביקר כאן, מילאתי אחר צו ליבה עתיר הפולניזם והבאתי הביתה "חתן" צחור עור עם תואר שני במנהל עסקים.

אחרי שצמצמתי את נבחרת הכוכבים בשיטת רולטה רוסית למועמד מוביל, השלב הבא כלל פגישה עם רופא המחלקה שתפקידו לבדוק אם אני ובחיר לבי מתאימים מבחינה גנטית. רצה הגורל ומר דוקטור היה לא פחות מאשר הגרסה הישראלית של McDreamy. לפני שהספקתי להגיד ד"ר שפרד מה אתה עושה כאן, אמא כבר החליפה איתי מבטים ממתיקי סוד. במוחותינו הערמומיים דמיינו איך אנחנו משדלות את הרופא התמים לתרום לי זרע ובזווית העין כבר ראיתי את מולידתי הנחושה מוציאה שטרות מהארנק. אבל McDreamy כמו McDreamy היה איש מקצוע הגון ובסופו של דבר הבנו שתינו שעדיף תורם אנונימי אחד ביד מאשר שני מאסרים באבו כביר ולכן החלטנו לדבוק בבחירה המקורית. אגב עד היום אני חושדת שאמא דחפה לו לכיס בסוף הביקור פתק עם המספר שלי, מתוך תקווה שיכתוב לי "הרה"? בליל מלילות.

כמה ימים אחרי אותו אחה"צ אביבי, גיליתי להפתעתי שאת מנת הזרע הנבחרת אני נדרשת להעביר בעצמי מ"איכילוב" ל"אסותא" (שם מתבצעות השאיבה וההפריה). תמימה וטובת לב הגעתי אל משרדי אסותא, נכונה לקבל מהם בקבוקון שבו אוכל להוביל את הזרע שלי אל מקום מבטחים. To make a long story short- בקבוקון קטן ובלתי מזיק לא היה שם, אבל מיכל מתכת בגודל של משאית הובלה דווקא כן. לרגע קיוויתי שמציעים לי קפה מתוך מיחם המתכת הזה וחשבתי לבקש גם עוגייה לדרך, אלא שאז התחוור לי שאני והמיכל הולכים לבלות יחד את השעות הקרובות בהעברות. מסתבר שכדי להפרות את ביציותייך, את צריכה לצד החוסן הנפשי, גם יכולות פיזיות מרשימות. הודיתי בלב לכל מורי מלמדיי בתחום הפילאטיס, העמסתי את המיכל ויצאתי לדרך.

כולנו חווינו בשלב זה או אחר בחיינו את החוויה המהממת המוכרת בשמה Walk of shame. אלא שבמקרה זה מדובר באנדרסטייטמנט לתיאור הצעידה במסדרונות "איכילוב" עם המיכל האימתני בזרועותיי. רק היה חסר שאתקע במשהו והזרע יישפך לי על הראש. מצד שני יש משהו בסנריו של בית חולים שמכניס אותך לפרופורציות בשנייה. אז נכון, אני תיכף מתעלפת (לא ברור אם מבושה או מאמץ פיזי. מזל שיש רופאים בקהל ואפרופו רופאים- איפה McDreamy?), אבל מעבר לפרט הזניח הזה, אני אדם בריא ושמח בחלקו. מצוידת באופטימיות ובגאלונים של זרע (סליחה- חשיבה חיובית), זקפתי קומתי, אימצתי את המיכל אל לוח לבי ונשאתי אותו על כפיים כל הדרך אל המקפיא של אסותא, שם הוא ימתין לי עד השאיבה.

להלן: המיכל

אם הפוסט הזה לא היה כל כך מצחיק הוא היה עצוב. כי לצד התרחישים המשעשעים עד כדי פיפי שהתהליך הזה זימן, היו בו גם לא מעט רגעי פחד ואכזבה. בסופו של דבר, מתוך כלל הביציות שנשאבו באותו סבב וששלחתי להפריה, רק עובר אחד הוקפא בפועל. היה עובר נוסף שהתפתח לאטו ובסוף לא שרד לכדי הקפאה. הסטטיסטיקות ליידיס (אנד ג'נטלמן?), למי שיודעת ומי שפחות, לא תמיד לטובתנו. אין לזה קשר לאיכות הביציות, איכות הזרע או איכות האופטימיות- זוהי דרכו האקראית ולעתים גם אכזרית של הטבע (או של אותו סבב ספציפי של הפריה אם תרצו). אבל לכו תסבירו הגיון וסטטיסטיקות לבחורה מפוצצת הורמונים שקיוותה לצאת מהתהליך הזה עם חבורה קטנה ועליזה של עוברים ולא עובר אחד בודד.

יש משהו נורא מתסכל ומפחיד בהבנה שלא משנה כמה וודאות אתה מנסה לצקת אל חייך, בסוף הדברים לא באמת בשליטתך. במשך כמעט שנה הייתי עסוקה באופן כזה או אחר בתהליך, מתוך רצון עמוק ליצור לעצמי רשת ביטחון שתשחרר קצת את הנפש עמוסת הלחצים. נכון שהביציות המופרות הן נשק יום הדין מבחינתי וכולי תקווה שלא אצטרך להשתמש בהן (סליחה סלבה/סשה/יורי או איך שלא קוראים לך תורם זרע שלי), אבל זה עדיין לא מפחית מכובד משקלם של האכזבה, הכאב, הבדידות. מדהים כמה קל לפתח היקשרות רגשית בלתי מוסברת לילדים עתידיים פוטנציאליים וכמה עצוב זה לאבד עובר קפוא, גם כשיש לך תקווה גדולה שלא תצטרכי ליצור ממנו חיים ביום מן הימים.

ועם כל השיט הזה (ושלא תיפול כאן טעות, מתחת למעטה הציני מסתתר שיט רב), איכשהו היה מעודד לגלות שלמרות הכל אני עדיין קלישאה מהלכת של אופטימיות (לפחות בחלק נכבד מהזמן). המון שנים עברו מאז אותו אחה"צ מבטיח עם אמא במרפסת. גם כמה טייסים עברו מאז בנהר (או בשמיים), הרבה תקוות והצלחות אבל גם אכזבות ופנטזיות שהתמוססו. ואיכשהו עדיין בא לי להגיד לאותה ילדה בת 14 שאני נושאת איתי עד היום, לא לוותר על הצורך הכי בסיסי שלה באהבה ומשפחה. נורא קל לשקוע לייאוש בתוך סיטואציית האין ילדים-זוגיות-ועכשיו גם רשת ביטחון די מחורבנת, אבל בסופו של יום אני בוחרת שהפוסט הזה יהיה בעיקר מצחיק. הלוואי שאני אקרא אותו עוד כמה שנים ואצחק בקול גדול. כזה שמטלטל ומרעיד כרס הריונית, עליה מונחות ידיים טובות ובוטחות של אבא לעתיד. ואם לא? אז סלבה/סשה/יורי- אם אתה קורא את הפוסט הזה אנא צור קשר, אני צריכה עוד מנת זרע.